ישראל היא מדינת ה-"לעומתיות". היא מדינת ה-"דווקא". הנוסחה לפיה הניצחון יכול להיות מנת חלקם של כולם - ה- WIN WIN- זרה במחוזותינו.

רוב בני שני העמים כאן יסכימו שאם הפלסטינים ישגשגו, אזי בוודאי שהישראלים יאכלו קש. לדידם- אם הישראלים יפרחו, אזי אין ספק שהפלסטינים ישלמו את החשבון. הישראלי והפלסטיני המצויים יטענו/ישאלו: איך נאכל מהעוגה ונשאיר אותה שלמה לתאבון האחר? מבחינתם אכילת פרוסה מעוגה שלמה משמעותה שהחלק הנותר הינו השלם פחות הפרוסה. 

צורת חשיבה זאת היא במקור הקונפליקט והיא שמביאה ומזינה את מעגל הדמים השוטה.  לשמחתנו- אין דין עוגות כדין שלום וחיים בצוותא!

במחזוריות של הסכסוך עולה אחד העמים היריבים על הגל המנצח בעוד האחר מתבוסס בתחתיתו. הישראלים היו בשיכרון חושים ואופוריה אחרי מלחמת ששת הימים ואילו הפלסטינים חרב עולמם. הישראלים התבוססו בנצחון המזהיר ומיאנו להידבר שלום עם הצד השני. הם היו המנצחים ואין בלתם. הם לא ביכו את קורבנות הערבים באותה מלחמה בדמות הרוגים ופצועים ופליטים. הפלסטינים היו חבוטים וחבולים בעקבות מלחמה זו וככאלה היו מוכנים להידבר, אך הפרטנר בצד השני התנדף. הדבר חזר על עצמו מהצד השני כאשר הפעם הערבים חגגו את ניצחון הבלימה במלחמת יום כיפור ואילו הישראלים ליקקו את פצעיהם. הישראלים הפכו את עורם וכעת הם אלה שחיפשו פרטנר בנרות, אך לא מצאוהו אלא רק מספר שנים לאחר מכן. 

בכדי לשבור מעגל זה, דרוש שינוי במנטליות וראיית מאזן הניצחון-הפסד בעיניים אחרות. נצחונו של צד באחד מקטעי המאבק עצמו, משמעותו הפסד לשני העמים. אם נהרגים אנשים במלחמה אזי עסקינן בהפסד לאדם כאדם ולהון האנושי שבאזור. משפחת ההרוג שחרב עליה עולמה, תוליד מתוכה שנאה ונקמה שיוסיפו דלק למדורת האש שמאיימת לכלות את כולנו. ההרג והחרבון יביאו בסופו של דבר לדיכאון וייאוש לכל המעורבים ולא רק לעם שחוה אותו על בשרו. 

מסקנה מתבקשת הינה שאם עבאס נחזה כחלש כיום וישראל נהנית משקט וצמיחה כלכלית, אך יש לזכור שלא לעולם חוסן. למה לא להקדים מכה לתרופה וליזום התקדמות בזירה המדינית בתום לב ובנפש חפצה לשלום? זו הייתה גדולתו של רבין שראה מעבר למאבקים הצבאיים וניסה לצאת ממערבולת ההרג, אך לדאבוננו נקטל ע"י נציגו המובהק של זרם שנשבה בקסמי חלומות משיחיים שמבטלים את האחר. הדבר נכון גם בזירה הפנימית. נראה שהממשלה נוקטת בשיטת ניהול סכסוך בלבד ליחסים עם הפלסטינים אזרחי המדינה. היא עוסקת בכיבוי שריפות מחד ובהנמכת גובה הלהבות מאידך. היא אינה ששה לפתור את בעיותיהם מיסודם ובכך להקל את מצוקתם. משאבי המדינה עדיין מוקצים בעיקרם לרוב היהודי והערבים מקבלים פירורים. הפער באחוזים בין היהודים לערבים במדינה הינו עדיין אדיר בתקציבים לרשויות המקומיות, באחוז האקדמאים, באחוז המשרות הממלכתיות, בשירותים לאזרח וכו'. ראייה ארוכת טווח בצירוף ראייה שרווחתו של עם אחד אינו הפסדו של האחר- יביאו למסקנה המתבקשת שיש לסגור פערים אלה.

ערבי מרוצה שמתייחסים אליו בהוגנות הינו ערבי בעל שייכות רבה יותר וככזה יהפוך לחיובי וכתורם רב יותר לחברה ככלל. זו דרך המלך שיש לנקוט (כמובן בצד מאמצים מדיניים) ולא דרך המניפולציות , ה-"הפרד ומשול" וניהול הסכסוך כדרך חיים.

שיטת המרוויח מול המפסיד לסירוגין בגלים עוקבים האחד אחרי השני, תביא להמשך המעגל השוטה עד לאפיסת כוחות הצדדים והטלתם חבולים וחבוטים המוטלים האחד לצידו של השני.  שיטת ה-WIN-WIN המביאה רווח לשני הצדדים עשויה להביא סוף סוף לעדנה ולשלום. דרוש שינוי מנטליות יסודי לשם כך.