15.4.2017

פורסם בעיתון "הארץ"

התיאולוגיה הנוצרית רואה את הפסחא כחג המרכזי חרף הפופולריות של הקריסמס המביאה להתמסחרות גלובלית ואוניברסליות. נוצרי המזרח התיכון החרו החזיקו אחריה וקראו לו" החג הגדול". עסקינן בשבוע הייסורים שמגיע לשיאו בצליבה וכמובן בתחייה של ישוע מהמתים. השבוע העצוב כולל בגידה, משפט סרק ראוותני, התפזרות מפוחדת של תלמידי ישוע, התכחשות פטרוס הבכיר שבין תלמידיו, התהלוכה המשפילה אל הגלגותא וייסורי הצלב בין שני פושעים עד למוות.

 אך אותו שבוע מתחיל בראשון הדקלים: כניסת ישוע לירושלים כמלך רכוב על חמור בן אתונות כשהקהל, ובמיוחד הילדים, מנופפים לו  בענפי דקלים ואף שוטחים את בגדיהם למרגלות מסלולו. כל משפחה נוצרית במזרח התיכון התנסתה בו כחג שמח ומלבב לילדים. בו לובשים הילדים את מיטב בגדיהם הצבעוניים והססגוניים. האימהות מתחרות ביניהן מי תכין את ה-"שעניני" (הדקל) היפה ביותר בכדי שילדיהן יחזיקו ויציגו אותו בעת התהלוכה המסורתית אחרי המיסה החגיגית. אחר כך יככבו הילדים בתמונות חגיגיות שמועלות ע"י הוריהם לרשתות החברתיות. מה שהחל כענפי דקל עירומים הפך לענפי דקל המשולבים בפרחים יפיפיים או נרות מושקעות המקושטות בפרחים. בשפה הערבית אף הומצא הפועל "ישענן" (במובן: לחגוג את חג הדקלים) עד שההשתתפות הפכה למעין טקס עממי לכל ילד.

משפחות קופטיות נוצריות מטנטא שמצפון לקהיר ומאלכסנדריה פנו לחגוג את חג הדקל בשבוע שעבר. בטרם סיימו את תפילותיהם, הגיעה אליהם הזרוע הארוכה של שני מחבלים שטופי מוח ונטולי קורטוב אנושיות. בפעילות זו הרגו אנשי דאע"ש 44 איש כולל נשים וטף.

גלי רעד ורעש עברו בעולם הערבי בכלל ובין הנוצרים בפרט כשנודע על שני הפיגועים ביום החג. פעם נוספת מובלים נוצרים אל הטבח ביום חגם.

התמשכות הרצחנות הדאע"שית ודומותיה ואזלת היד הממשלתית מסבות כמצופה עוגמת נפש וייאוש אצל נוצרי המזרח התיכון ככלל. מצריים נחשבת לבכירה מבין מדינות ערב. ארץ הנילוס הינה והאורים והתמים תרבותית ודתית לנוצרים הערבים היות וחיים בה באומדן זהיר כעשרת מיליוני נוצרים (הכפול ממספר שאר הנוצרים במזרח התיכון).

ריטואל רציחות זה במצריים מוסיף להרגשת הנוצרים את דחיקתם במזה"ת ככלל ובמיוחד בעיראק ובסוריה. בראשונה הוגלו מאות אלפי נוצרים עם התגברות האנדרלמוסיה אחרי הפלת סדאם חוסיין החילוני ובשנייה כחוליה החלשה במלחמה העקובה מדם שם.

בימי הלאומיות הערבית נוסח נאצר מצאו רבים מהנוצרים מפלט בה כמייצגת מכנה משותף לערבים ככלל. בימי ברית המועצות והגוש המזרחי הצטופפו רבים מהנוצרים מסביב לקומוניזם שקראה לשוויון מעמדי ודחיקה של הדת, כל דת, הצידה בהיותה  "אופיום העמים". עם קריסתן נותרו הנוצרים בפני שוקת שבורה. הדבר האיץ הגירה נוצרית כשהתאפשר הדבר. הרוב נשאר בלית ברירה. חלק מהם עדיין מתרפק על ימי הזוהר של החילוניות הפאן-ערבית, חלק התייאש ומקדיש את זמנו בלעשות לביתו וחלק מתחבר לרע במיעוטו המתבטא בשליטים דיקטטורים "מתונים" שנלחמים באלימות תאי האסלאם הפונדמנטליסטי המיליטנטי.

בינתיים צופים הנוצרים בישראל במתרחש ברגשות מעורבים: מחד ביטחונם האישי ומצבם הכלכלי טוב יותר מאחיהם הנוצרים במדינות ערב אך מאידך הם סובלים כמו אחיהם המוסלמים מאי-השוויון והגזענות במדינה.

לאחר שההמון הצוהל קרא בשמו של ישוע עת נכנס בראשון הדקלים לירושלים, דרשו אנשי הדת הזועפים מישוע שיורה לשתוק. הנוצרים מתנחמים כיום בתשובתו ורואים בה משמעות עכשווית: "אם אלה ישתקו, האבנים תזעקנה". הטרור שלא פסח עליהם בפסחא השתיק אותם, אך תקווה קיימת עם תחיית מושיעם מהמתים.

• עו"ד בוטרוס מנסור הינו המנהל הכללי של בית הספר הבפטיסטי בנצרת.