בשבוע שעבר "התבשרנו" שפעם נוספת חולל מקום המקודש לנוצרים, והפעם היה זה ונדליזם במנזר סנט סטפנוס הקדוש ליד בית שמש. מיד לאחר מכן הגיש ארגון "תג מאיר" דו"ח לפיו 53 כנסיות ומסגדים חוללו מאז 2009 והוגשו רק תשעה כתבי אישום.

מפליא שהמדינה, שמוצאת מחט בערימת שחת בכפר שכוח-אל בגדה המערבית אם מדובר בעניין ביטחוני, אינה מצליחה לשים יד על מבצעי מעשי ההשחתה והחילול, או שמא היא אינה רוצה בכך? לראשי הקהילה והאזרחים הנוצרים נמאס לגנות ולהזדעזע ולהוציא גילויי דעת. הם מרגישים שהופקרו בעניין זה בשל אוזלת היד הפושעת שבמחדל המשטרה בלמצוא את האשמים.

שיעורם של הנוצרים בארץ הוא כ-2% בלבד (כ-1.5% בלבד הם נוצרים ערבים). שומה היה על מדינת ישראל להילחם בחירוף נפש על מנת לשמור על כבודו של מיעוט זה ועל המקומות הקדושים לו, כמו גם על המוסלמים והמקומות הקדושים להם.

לא נעלמות מעיני הנוצרים אזרחי המדינה זעקות השבר של קברניטי המדינה והארגונים היהודיים ותומכיהם שמהדהדות ברחבי העולם כאשר פגיעה דומה מתרחשת במקום כלשהו בעולם כנגד יהודים או בתי כנסת. ריח האיפה ואיפה בין המקרים סותם את האף וגורם לבחילה אצל כל אוהב סדר וחוק.

כמי שחווה וממשיך לחוות מזה מאות בשנים התנכלויות ופגיעות פיזיות ומורליות, ניתן היה לצפות מהעם היהודי להקפדה שדבר כזה לא יתרחש במדינתו הריבונית. ולא כך הוא. השנאה היוקדת של לאומנים דתיים יהודיים לכל הסמלים הנוצריים אינה צריכה להפתיע. מבחינה דתית, הנצרות והיהדות חלוקות קשות בנוגע לזהותו של ישוע המשיח - כבן האלוהים בעיני הנוצרים וכרבי שרלטן בעיני היהודים. אך מבחינה תרבותית ופוליטית כיום עושה המדינה כל שלאל ידה כדי להציג את היחסים בין הנוצרים ליהודים כברית המבוססת על "המורשת היהודית-נוצרית". מנהיגי הימין בישראל מעלימים עין מ"העשבים השוטים" שפוגעים ומחללים ומתייחסים בזלזול לנוצרים באשר הם, ומצד שני מחזרים אחרי כוחות ימין נוצרי במערב, כדי לקבל את תמיכתם הפוליטית והכלכלית.

למצער, העולם הנוצרי אינו פועל בהרמוניה והסולידריות ממנו והלאה. וכך מסתובב ראש הממשלה בארבע קצוות תבל, במדינות שרובן נוצריות, ואף מנהיג אינו פוצה פיו בנושא ההפקרות בשמירה על המקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש.

אמנם אוזלת היד של המשטרה משמשת מעין הזמנה לזוממים רעה מבין שונאי הנוצרים, אך זרעי הפורענות נמצאים במקום אחר; אלה זרעי הגזענות ושנאת האחר מבית המדרש היהודי-דתי-לאומני. נדמה שדרך ארץ ואהבת הבריות הפכה לשפה זרה להם, לרבנים ולתלמידיהם. השפה השלטת במחוזותיהם היא דווקא של כוח וחרב וכיבוש ועבודת אלילים וטיהור הטמא וכו'. גם המנהיגים הפוליטיים אינם מפגרים אחריהם בהרבה. בגישתם, הדוחקת את המיעוטים והמפארת ומקדשת את הלאומיות היהודית גם בחוקים (כאילו שאין די בכך), הם מסמנים שגם טיהור השרץ, המתבטא בין היתר בכנסיות, הוא כשר, אם לא רצוי. מדורת שנאה זו רק תוסיף בדלנות, ולא תבחין בין שמאלנים, להט"בים, מוסלמים, נוצרים, אתיאסטים - ועם הוספת השמן של דברי הפוליטיקאים והרבנים תעלה אש שסופה שתכלה את כולנו.

ראוי בהקשר זה להזכיר דווקא את דברי הרבי היהודי ישוע, שהוא מושא השנאה שבה עסקינן: "כל הכועס על אחיו יחיב לדין; האומר לאחיו 'ריק' יחיב למשפט הסנהדרין; והאומר 'אויל' יחיב לאש גיהנום. לכן אם תביא את קרבנך אל המזבח ושם תזכר כי לאחיך דבר נגדך, עזב את קרבנך שם לפני המזבח ולך תחלה להתרצות לאחיך ואחר כך בוא והקרב את קרבנך" (האוונגליון לפי מתי ה: 22-24).

האם יימצאו אוזניים כרויות לדברי חוכמה אלה?

עו"ד בוטרוס מנסור הוא המנהל הכללי של בית הספר הבפטיסטי בנצרת

פורסם בהארץ  - 27.09.2017