חגי הפסח, הפסחא וחודש הרמדאן נופלים השנה בסמיכות האחד לשני אך לצערנו כולם חוסים בצלה הראוי לשמצה של הקורונה.

מדיניות הריחוק החברתי המחויבת המציאות שמטה את הקרקע מתחת לרגלי החגיגיות בשני הראשונים ולבטח תפגום בשלישי-החודש הקדוש של המוסלמים.

אנו הנוצרים בישראל ציינו את הפסחא השנה בשני מועדים והפעם הפריד ביניהם שבוע ימים. המאוחר חל ביום ראשון ה-19 לאפריל.  כנראה שגם מגיפה אוניברסלית קטלנית לא הצליחה לשכנע את ראשי הכנסיות להתאחד לפחות במועד ציון החג ולהורות על תאריך משותף. הדבר מעורר גיחוך בשים לב למספר הנוצרים הכולל הזעום בארץ ( 2% כולל גם הנוצרים שאינם ערבים).

הפסחא קיבל את שמו מ-"פסח" היות ובמקור צוין הפסח בשבוע שבו נצלב ישוע לפני אלפיים שנה. לאחר מכן נכרך השם בסמליות של מכת הבכורות במצריים כאשר מלאך המוות פסח מבעד לכל בית שעל דלתותיו נמשח דם. הנצרות ראתה בכך דמות להצלה של כל אדם שיתגונן ממכת המוות באמצעות דמו של ישוע על הצלב. פסח גם נקרא "חג החירות" וכמוהו הפסחא. בעוד שהראשון נקרא כך בשל יציאת מצרים, אצל השני הוא מהווה ביטוי לחירות המאמין מעול החטא והשטן בעקבות מותו ותחייתו של ישוע.

באופן פרדוכסלי התאפיינו  חג החירות היהודי והנוצרי השנה בהוראות נוקשות לבל יעזבו התושבים את בתיהם. החירות לנוע ולעבור ממקום לאחר הוקפאה עד אשר יעבור זעם ונגיף.

בטעות סבורים רבים שהפסחא, להבדיל מחג המולד, הינו החג הנוצרי נטול החגיגות ההמוניות ושהוא מתמקד רק בפן הדתי, ולא היה.

ברי שעיקרי האמונה הנוצרית אכן סבים סביב מאורעות הפסחא, אך בצד ציון אבני הדרך הדתיים המרכזיים בשבוע הפסחא מתקיימים במקביל אירועים פולקלוריים וטקסים ומנהגים המוניים ודתיים למחצה. שניהם נפגמו במשבר הנוכחי.

במשך מספר שבועות לפני שבוע הפסחא מתאספות נשות ונערות המשפחות הנוצריות הערביות המורחבות במזרח התיכון כדי להכין בעבודת יד דקדקנית את עוגיות החג. המפורסמות שביניהן הן עוגיות התמרים דמוי הכתר (קורונה בלע״ז רחמנא ליצלן)  שהונח על ראשו של ישוע בעודו על הצלב בכדי לשים אותו ללעג.

הוראות הריחוק החברתי גדעו התאספויות חברתיות לבביות אלה בעודן באבן.

מאמינים נוצריים במסורות כנסייתיות שונות נוטלים חלק בצום יומי במשך ארבעים ימים טרם יום הפסחא. הצום כמובן לא בוטל בעקבות התפשטות הקורונה, אך בפועל נדרש מאמץ כביר לקיימו בשל השהיה הממושכת בבתים. הנשנוש התמידי הפך לספורט לאומי מחד והעדר הפעילות הגופנית מאידך מנוגדים במהותם לצום ,לסגפנות ולמשמעת, לה נדרש המאמין בעת ההכנה לפסחא. אתגר זה יתחדש וביתר שאת בחודש רמדאן הממשמש ובא.

שבוע הפסחא עצמו מתחיל בראשון הדקלים המציין כניסת ישוע כמלך רכוב לא על סוס אלא על אתון (סמל הצניעות) לירושלים. בימינו מצוין יום זה בארץ ובמזרח התיכון גם בצעדות המוניות חגיגיות כשהילדים מתלבשים במיטב בגדיהם ונושאים עצי דקל ופרחים וקוראים "הושע-נא".

לאחר מכן וביום חמישי לשבוע הפסחא מציינים הנוצרים את הסעודה האחרונה (ארוחת הסדר) שבה הגיש ישוע לתלמידיו את הלחם והשקה אותם את היין - אלמנטים שמסמלים את גופו ודמו שלו עצמו על הצלב. טקס זה הפך לסקרמנט עיקרי בנצרות אליבא דכל העדות והזרמים. באותה סעודה לימד ישוע את תלמידיו לקח פרקטי לחיים בשירות וצניעות כאשר נטל מגבת ורחץ את רגלי תלמידיו כולל רגלי הבוגד יהודה איש קריות וכל זאת כאשר משימת רחיצת רגלי האורחים הייתה מיועדת לעבד. כנסיות רבות בעולם מציינות יום זה בטקס דומה שבו ״בעלי מעמד״ רוחצים את רגלי הצעירים יותר. גם טקס מיוחד זה נפקד מקומו השנה בעידן הקורונה.

ביום ששי הגדול (״הטוב״ באנגלית) מציינים הנוצרים את משפטו של ישוע וצליבתו על הר הזיתים בירושלים ככפרה לחטאי העולם כולו. יום זה מצוין באספות כנסייתיות אדירות ברחבי העולם. במספר מסורות כנסייתיות כולל הטקס גם תהלוכות עם ארון קבורה דמוי ארונו של ישוע. הס מלהזכיר מסורות שכוללות דברי קינה ופגיעה גופנית של מאמינים אדוקים בעצמם, כפי הנפוץ באמריקה הלטינית- טקס שלשמחתנו נפקד מקומה כאן.

בשבת שלאחר "השישי הגדול" מציינים בעיקר האורטודסים בארץ הקודש את ״הצפת האור״ כשמאות מאמינים משתתפים בטקס בו יוצאת אש ממקום הקבר בכנסיית הקבורה בירושלים ( במה שנחזה ע״י רבים כנס מתחדש כל שנה). אש זו מועברת באותו יום לקהילות האורטודקסיות ברחבי המדינה והיא מלווה בהתקהלות המונית של המאמינים כדי לקבלה.

השיא של שבוע הפסחא הוא כמובן בציון תחיית ישוע מהמתים שהתרחשה ביום ראשון- יום הפסחא. בערב החג , כמו גם בצהרי החג עצמו, נערכות הארוחות המשפחתיות . אך לא השנה.

  בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום נערך טקס דתי תיאטרלי המסמל את תחיית ישוע כאשר המון נכנס לרחבי הכנסייה לאחר נקישות בשערו הנעול.

אך אספות התפילה והמיסות העיקריות ליום הפסחא (ויש הקוראים לו "יום התחייה") נערכות בשעות הבוקר המאוחרות. אחד האלמנטים המרכזיים בכנסיות המזרח התיכון ככלל הוא הקריאה הקבוצתית ״המשיח קם״ ותשובתה ״הוא אכן קם לתחיה״. המאמינים גם מברכים האחד את משנהו באותה ברכה.

בכל הטקסים והתפילות ,כמו גם המנהגים ההמוניים והפולקלוריים בארץ, הקפידו המאמינים הנוצריים על הוראות הריחוק החברתי ונמנעו מישיבות והתאספויות . הדבר מצא את ביטויו במספר הזעום של חולי קורונה בישובים עם אוכלוסייה נוצרית (אף פחות מהממוצע הערבי הנמוך כשלעצמו) . התאספויות חגיגיות אלו הוחלפו במקרה הטוב בצפייה בתפילות ודרשות מעל האקרנים ובמקרים רבים תפילות, שירי הלל ודרשות באמצעים אינטראקטיביים ממרחק כמו אפליקציית זום הפופולרית.

היו שראו סמליות בכך שמבני הכנסיות ריקים-דבר שמדגיש שהכנסייה אינה אבנים מתות אלא אבנים חיות (אנשים). מחזה נעילת כנסיית הקבר בירושלים עם התפשטות המגיפה היה מעציב. כנסייה זו שברגיל הומה בבני אדם ובפסחא מפוצצת בהם הייתה ריקה. היו שמצאו הקבלה בכך שדווקא בפסחא הכנסיות ריקות כאשר הנוצרים מציינים את קברו הריק של משיחם לאחר תחייתו.

כל הטקסים והחגיגות הדתיות בבתי התפילה נדמו והאדם נשאר לבדו מול אלוהיו בלי "מסכות" של בגדי חג או אירועים או אפילו קהילה שבה הוא נטמע בין ההמונים. בלי המעטפת הסובבת המסתירה את המקור , קל להבחין בין האותנטי למזויף.

אם השגנו לפחות את זאת אזי נאמר ברוח הימים האלה-דיינו.

איחולי בריאות וחג שמח.